אינטרנט- תובנות חדשות למאבק

משום מה, למרות שאין לזה סיבה ישירה, תחילת הקיץ הוא תמיד מועד של הגדלת כמות השיחות, המפגשים והסדנאות שאנחנו מעבירים בנושא האינטרנט וההתמודדות איתו לקראת החופש הגדול. לכבוד ה"עונה" הקרובה של שיחות חשבתי לסכם מספר תובנות חדשות שעלו תוך כדי עבודה והתמודדות עם מאות ואלפי השאלות והבעיות בתחום.

א) ההתמודדות עם האינטרנט לא יכולה, לרוב האנשים, להיות מוכרעת בבום. היא בהחלט מה שהצבא מכנה "מאבק בעצימות נמוכה", אמירה שיש לה השלכות- ככל הנראה לא ניתן למצוא פתרון גורף, חד משמעי ולא ניתן לפריצה לעניין. תחום האינטרנט מתחדש תמיד, זז קדימה, תזזיתי וככל הנראה לא ניתן לעצירה, כך שלרוב האנשים הוא הניסיון תמיד יהיה שם, אם לא בכולל אז בבית ואם לא בבית אז בעבודה, בנייד, בטאבלט, במבצע מחשב לכל מורה, בפרס שהילד קיבל על איסוף פקקים או אפילו באלחוטי של השכנים. מעטים מאוד יוכלו למנוע את עצמם לגמרי ממגע עם המרשתת וגם אז, בדיוק כמו שמבינים מי שמנסים להוריד משקפיים בשיטת בייטס- מדובר על שינוי של כל אורח החיים, בהחלטות מהותיות על ההתנהלות ולא רק ב"לסגור את האינטרנט". ממילא, זה אומר שההתמודדות תמיד תהיה שם, תמיד. וככל הנראה גם לא ימצא הכלי הטכנולוגי שיחסום לחלוטין ובאופן מוחלט את כל הבעיות שברשת. זו הסיבה שאי אפשר למדוד חברות סינון בהגדרה של "האם ניתן לפרוץ את השיטה". גם אם לא יהיו אפשרויות פריצה, יהיו מעקפים, תמיד יהיה עוד משהו שלא חשבתם עליו וההתמודדות תמיד תהיה שם. בעצימות נמוכה, בעצימות גבוהה, כאש בוערת או סתם כסקרנות לאיך חיים החילונים... אחרי הסינון, ההכרחי, רוב האנשים יצטרכו להתמודד עם הקושי, לדעת שהיצר שם ושאנחנו צריכים להתמודד איתו תמיד. יש גם פתרון "סופי" שיכול לחסום מחשב אחד מגישה פרוצה באופן לא הפיך, שכרוך בכמה וכמה שלבים (אשמח לשלוח תיאור מפורט למבקשים), אולם עצם הפעלת הפתרון הזה מצריכה (אחרי הסינון ה"רגיל"), די הרבה שינויים במחשב, התקנת תוכנות חסימה, איבוד סיסמא באופן רצוני ועוד שינויים עמוקים שלעניות דעתי הופכים אותו ללא ישים לרוב האנשים. וזה רק למחשב אחד, לא לטלפונים או לטאבלטים או למחשב החדש שחילקו למורים שעליו אסור לעשות תרגילים מעין אלו. לכן, מראש לדעת שיש כאן התמודדות קבועה, ערכית שתישאר לתמיד באיזור.

ב) כמו במקרים רבים אחרים, גם במקרה של ההתמודדות עם האינטרנט אין שום אפשרות להעביר אחריות, לוותר על אחריות הורית, על אחריות זוגית, על הרצון לפקח, לדעת מה קורה ולהתעדכן. לשמוע, ללמוד וללמד. אפילו האמונה (השגויה) ש"הכל אפשר לפרוץ בקלות" ושכל ילד יודע איך לעקוף את החסימות נובעת מתוך הרצון לא לדעת, לברוח אל "אני לא מבין בזה...", הילדים נולדים עם זה... ואני זקן ועוד. חובה לדעת, לפתוח את הראש, להתאמץ, לדעת עוד ולהבין איך זה עובד ומה ההבדל בין חסימת ספק לתוכנת חסימה או אפילו בין פייסבוק לאתר של בנק לאומי. אי אפשר ואסור להתעלם ולא לדעת ול"השאיר את זה למבינים". את לא יודעת מה בעלך עושה שם? תקחי קורס, תכריחי את עצמך, אתה לא מבין מה בדיוק הילדים מוצאים שעות בפייסבוק- תלמד. לדעתי התגובה של "אני לא מבין בזה" הוא לא יותר מאשר טמינת הראש בחול וחוסר אחריות. חייבים לדעת, ללמוד ועוד... אחרי שנלמד נדע, למשל, שרוב הסיפורים על ילדים גאוני מחשב שפורצים טלפונים בשלוש שניות הם רק סיפורים, נדע איך לבדוק היסטוריה ולקבל לפחות מושג על מה שהולך, נדע קצת על בדיקת קבצים שמורים ובעיקרון ניצור מאזן הגיוני שבו כולם יודעים מה כולם עושים, פחות או יותר. חייבים לדעת יותר.

ג) למרות האמירה שתמיד היה יצר רע ותמיד היו חטאים ולמרות שתמיד היו כאלה ששמרו על עצמם יותר מאחרים (וכאלה שפחות), עדיין חשוב לדעת שהאינטרנט, אולי בניגוד להרבה דברים אחרים, אכן משנה מושגים. הקלות של ההגעה, האינטנסיביות של הניסיונות, ובעיקר החשיפה לכל הדעות שבעולם בקלות רבה כזו משנים את עצם ההנחות הבסיסיות והמושגים הבסיסיים. אני יכול למנות לפחות חמישה נושאים, הלכתיים, שבהם האינטרנט לא רק מציב ניסיונות קשים אלא ממש משנה את המושגים הבסיסיים ביותר. במובן הזה חובת ההגנה היא עמוקה יותר ומכריחה מאמץ יתר כי לא מדובר רק על "קושי הלכתי" אלא על שינויים תפיסתיים.

ד) בקשר לשינוי מערכתי עמוק- גם כאן ואולי בעיקר בתחום הזה, התחושה שמשדרים כלי התקשורת שאנחנו נלחמים בכוחות גדולים מאיתנו היא לא נכונה. מחקרים, פניות של הורים ושיחות ישירות מלמדים שרוב הציבור, כולל הציבור החילוני, מאוד מודאג מהאתגרים שמציב האינטרנט ורובו הגדול מעוניין בסוגים שונים של פיקוח ממשלתי, חסימות וסינונים... לפחות לילדים ונוער. כמובן שכלי התקשורת, בעיקר האינטרנטיים, מציבים תמונה שונה וגורפת של התנגדות, אולם הדבר רחוק מהמציאות. לו היתה למישהו מאיתנו היכולת ליצור קשר אמיתי עם הורים, אנשי חינוך ואפילו חברי כנסת מהמגזר החילוני היתה בהחלט אפשרות לשיתוף פעולה, אולי אפילו מרחיק לכת, עם הציבור הזה במאבק נגד הזוועות הראשיות של הרשת. גם כאן, צריך עצבי ברזל ומודעות עצמית אדירה כדי לקרוא את שפע הכתבות ולהאמין שהציבור נמצא רחוק משם, אולם כל בדיקה אמיתית של העובדות מלמדת שכרגיל לא כל מה שרואים בווינט זו גם האמת. אילו היה לי כח, כמו שאומר השיר, או יותר נכון אילו היה לנו כח היינו יוצאים לשוק ורואים שרבים רבים איתנו, רבים אשר איתנו מאשר איתם. זה כמובן לא אומר שיהיה קל, כל ניסיון לשינוי אמיתי, מערכתי, יגרור תגובות קשות מהשמאל הקשה שיובילו לפחדים בקרב הפוליטיקאים המשועבדים לתקשורת ועדיין... הרצון הבסיסי של העם הוא, שיופעל לפחות סוג מסויים של פיקוח.

ה) לו הייתי רוטשילד, אז הרי שזה המקום שבו הייתי מניח את מיטב כספי- לא בכתיבת ספרי תורה, לא בקניית כיסאות של אליהו הנביא, נברשות לבית כנסת או אפילו גמחי"ם לאומללים... הגופים העוסקים בתחום הם קטנים, זעירים אפילו ולא מתחילים לגרד את הצרכים ואת ההתמודדות האמיתית. יש צורך בשכלול המערכות לסינון ופיקוח, יש צורך בלובי חברתי שישפיע על חוקים, יש צורך להילחם באיגוד האינטרנט הישראלי שמכניס מיליונים בכח חוקים מעוותים ומשקיע אותם בפריצת הרשת, יש צורך ליצור תכנים חיוביים ברמה ולשווק אותם. ולמרות שיש מעט שינויים חיוביים (כמו שינוי מהותי בגוגל שמוביל להרבה פחות תוצאות חיפוש שליליות), יש כל כך הרבה עבודה וכל כך מעט חיילים ומשאבים. יש לך שקל פנוי? תבנה בבית קופה למען המטרה החיובית הזו ושים אותו שם. זה הכרחי יותר אפילו מאשר אוכל למשפחות רעבות. אחת הבעיות היא שהנושא מזוהם פעמים רבות וזה מרתיע אנשים עם יכולות אמיתיות, כמו רבנים מסויימים, מלהיכנס או לעסוק בזה מה שמשאיר בשטח הרבה מאוד נפגעים.

ו) היסטריה ככל הנראה לא עוזרת... גם לא חרמות, גידופים ואיומים. במקרה הכי טוב היא מורידה את התופעות אל מתחת לפני השטח. אז כמובן, מדובר בנושאים צנועים שהשתיקה יפה להם אבל באיזה שהוא מקום צריך להיות מותר לדבר על ההתמודדויות בתחום- בבית, בבית הספר, בישיבה או בתנועת הנוער. אתה מנהל בית ספר ואתה לא מבין בתחום? תמנה מורה שמבין או תלמד בעצמך... מישהו חייב להיות שם כדי לדעת מה קורה ולתת אפשרות לשוחח. לא, לא רק לבני נוער, לכולם.